תנ"ך על הפרק - במדבר כט - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר כט

146 / 929
היום

הפרק

קרבנות ראש השנה, יום הַכִּפּוּרִים, סוכות, שְׁמִינִי עֲצֶרֶת

וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וַעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃וּמִנְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵ֥י עֶשְׂרֹנִ֖ים לָאָֽיִל׃וְעִשָּׂר֣וֹן אֶחָ֔ד לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים׃וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם׃מִלְּבַד֩ עֹלַ֨ת הַחֹ֜דֶשׁ וּמִנְחָתָ֗הּ וְעֹלַ֤ת הַתָּמִיד֙ וּמִנְחָתָ֔הּ וְנִסְכֵּיהֶ֖ם כְּמִשְׁפָּטָ֑ם לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וּבֶעָשׂוֹר֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֤ה לַֽיהוָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֤ים בְּנֵֽי־שָׁנָה֙ שִׁבְעָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃וּמִנְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָאֶחָֽד׃עִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים׃שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַ֞ד חַטַּ֤את הַכִּפֻּרִים֙ וְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם׃וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִ֥ם יִהְיֽוּ׃וּמִנְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֗ד לִשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ פָּרִ֔ים שְׁנֵ֤י עֶשְׂרֹנִים֙ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֔ד לִשְׁנֵ֖י הָאֵילִֽם׃וְעִשָּׂרׄוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר כְּבָשִֽׂים׃וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֗י פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם׃וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּי־עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃וּבַיּ֧וֹם הָרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃וּבַיּ֧וֹם הַחֲמִישִׁ֛י פָּרִ֥ים תִּשְׁעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃וּבַיּ֧וֹם הַשִּׁשִּׁ֛י פָּרִ֥ים שְׁמֹנָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וּנְסָכֶֽיהָ׃וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י פָּרִ֥ים שִׁבְעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כְּמִשְׁפָּטָֽם׃וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֗ם לַפָּ֨ר לָאַ֧יִל וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃אֵ֛לֶּה תַּעֲשׂ֥וּ לַיהוָ֖ה בְּמוֹעֲדֵיכֶ֑ם לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֜ם וְנִדְבֹתֵיכֶ֗ם לְעֹלֹֽתֵיכֶם֙ וּלְמִנְחֹ֣תֵיכֶ֔ם וּלְנִסְכֵּיכֶ֖ם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
כל מלאכת עבודה. תנא דבי שמואל, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ולא מלאכה ארדיית הפת הוא הוצאת הפת מהתנור לאחר שנאפה בערב שבת עם חשיכה, וטעם הדבר שרק דברים אלו נקראו חכמה ולא מלאכה נתבאר לפנינו בפ' יתרו בפ' לא תעשה כל מלאכה, יעו"ש וצרף לכאן. והנה לא ס"ל למ"ד זה כדרשת רב פפא שנביא בסמוך דגם מה"ת אין תוקעין בשבת של ר"ה, אלא כדרבא דמה"ת תוקעין בשבת ורק חכמים אסרו משום גזירה, וכן רדיית הפת אסרו מחמת גזירה שמא יבא לאפות, אבל מה"ת מותר, ומפרש בזה טעם ההיתר מפני שאינן חשובין מלאכה. .
(ר"ה כ"ט ב׳) יום תרועה. ביום תוקעין ולא בלילה בוע' באו"ח סי' תקפ"ח ס"א דעיקר המצוה היא משתנץ החמה, ופשוט דילפי כן ממשנה מגילה כ' א' אין קורין ולא מלין וכו' עד שתנץ החמה, אבל צ"ע ממ"ש בברכות ל' א' השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע וכשיגיע זמן ק"ש קורא, וידוע דזמן ק"ש הוא משתנץ החמה, ואחרי דתוקע כאן קודם זמן ק"ש הרי הוא קודם נץ החמה, ומוכח לפי"ז דמותר לתקוע גם קודם נץ החמה והוא משעלה עמוד השחר, וצ"ל דבהשכים לצאת לדרך הוי כעין דיעבד מפני שבדרכו לא ימצא לקיים מצוה זו, ובדיעבד קיי"ל שאם תקע משעלה עמה"ש יצא. .
(שבת קל"א ב׳) יום תרועה. כתוב אחד אומר (פ׳ אמור) זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה, אמר רב פפא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול גדרשה זו כפולה לפנינו בפ' אמור בפסוק הנזכר ושם בארנוה די הצורך, יעו"ש וצרף לכאן. .
(ר"ה כ"ט ב׳) יום תרועה. כל היום כשר לתקיעת שופר שנאמר יום תרועה דע"פ הכלל דקיי"ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. .
(מגילה כ׳ א׳) יום תרועה. תניא, אמר רב אחא בר פפא, מצות היום במוסף הר"ל עיקר מצות תקיעת שופר הוא בתפלת המוספין וכדמפרש. , אמר רב תחליפא, וקרא אמר כן, יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה וסמיכות קא דריש, ופסוק הבא איירי בקרבן מוסף, ומשמע דסמיך תרועה לקרבן מוסף. ועיין בבבלי ר"ה ל"ב ב' במשנה שתוקעין בתפלת המוספין ומפרש בגמרא למה אין תוקעין בתפלת שחרית משום זריזין מקדימין למצות ומשני דמשנה זו בשעת הגזירה נשנית, ופירש"י אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית לכך העבירוה לתקוע במוספין, עכ"ל. ובירושלמי כאן איתא מאורע של הגזירה בנוסח אחר, פעם אחת תקעו בראשונה [כלומר בתפלה ראשונה, בשחרית] והיו השונאים סבורים שמא עליהם הולכים ועמדו עליהם והרגום, ומכיון דראו דקראו ק"ש ומצלין וקראין באורייתא ומצלי ותוקעין, אמרי אינון בנמוסייהו עסקי, ע"כ. ונראה שלאגדה זו כיון רש"י שהבאנו לשונו.
ומזה מבואר דבזמן הקודם היו תוקעין בתפלת שחרית ולאחר הגזירה התחילו לתקוע בתפלת מוסף, והנה לפי"ז קשה עתה בביטול הגזירה למה אין חוזרים לתקוע בתפלת שחרית כאשר היתה מקדם קדמתה מפני הטעם שזריזין מקדימין למצות, והתוס' כתבו דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, אבל זה דוחק, שהרי כמה ענינים מצינו שגזרו לשעה ושוב בביטול הגזירה חזר הדבר לקדמותו.
אבל לפי הטעם שמבואר לפנינו בירושלמי שעיקר מצות תקיעות הוא במוסף כמרומז בתורה, ניחא הדבר שנשאר הדבר על עמדו לתקוע במוסף, יען כי אע"פ שמקודם הגזירה תקעו בשחרית מפני שזריזין מקדימין, אך מכיון שע"פ סבה הועמד הדבר על דין תורה שוב לא ראו לשנותו. –
ומה שנוהגין אצלנו לתקוע גם קודם מוסף מבואר הטעם בר"ה ט"ז א' שהוא כדי לערבב השטן שלא יסטין, וזה לשון הגמרא שם, א"ר יצחק, למה תוקעין ומריעין בר"ה, ופריך בגמרא הלא רחמנא אמרה לתקוע, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים, כדי לערבב השטן, ולכאורה אינו מבואר על איזו תקיעות פריך ומפרש כן, כי על פעם אחת בודאי לא קשה מאומה, שהרי מצות התורה היא וכקושית הגמרא, וע' בר"ן ובטור או"ח סי' תקפ"ה.
ולפי הדרשה שלפנינו מירושלמי מבואר ומפורש שהקושיא היא על התקיעות שלפני מוסף, יען כי התקיעות שבתפלת המוספין היא מעיקר המצוה ומרומזת בתורה, כמבואר לפנינו. –
וזה שקורא לתקיעות הראשונות תקיעות דמיושב ותקיעות שניות תקיעות דמעומד, כמ"ש למה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, לכאורה היה נראה לפרש פשוט דבא לציין זמן תקיעות הראשונות שהם קודם תפלת מוסף שאז מותר לישב ותקיעות שניות הן בתוך תפלת מוסף שחובה בעמידה, אבל לא שהתקיעות הראשונות צריך לתקוע דוקא מיושב, יען כי לכאורה אין טעם שישבו בשעת התקיעות, ובפרט כי כפי המבואר בדרשה בסמוך עיקר מצות תקיעות הוא בעמידה יעו"ש, כך היה נראה לכאורה.
אך באמת לא כן הדבר, אלא שבאמת צריך לישב בשעת תקיעות הראשונות, שכן כתב ברי"ף פ"ד דר"ה בענין התקיעות שקודם מוסף וז"ל, ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין וכו', וכ"כ מפורש יותר ברמב"ם פ"ג ה"י משופר וז"ל, המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ר"ה בצבור כך הוא, אחר שקוראין בתורה יושבין כל העם ואחד עומד ומברך וכו', עכ"ל, הרי דמפרש הלשון כשהן יושבין יושבין ממש, אבל לא נתבאר לאיזו כונה היא הישיבה, ולמה לא יתקעו מעומד כאשר כן הוא העיקר המצוה כמשכ"ל.
ואפשר לומר כיון דהברכה שמברכין בתקיעות שלפני מוסף על כרחיך קאי גם אתקיעות שבמוסף, וכבר נתבאר דעיקר מצות התקיעות שבתורה הם התקיעות שבתוך המוסף ואלה שקודם המוסף הם רק לערבב השטן שלא יסטין בתפלת מוסף כמבואר, וגם זה נתבאר לעיל ובדרשה שבסמוך, דעיקר מצות תקיעה היא מעומד, לכן כדי שלא יכוין העם לצאת מצות שופר בכולה בתקיעות שלפני המוסף, הנהיגו במכון שישבו העם, ובזה יכירו לדעת שאין תקיעות אלו עקרים לצאת בהם, שהרי מצות תקיעות היא מעומד וכאן יושבים, וא"כ על כרחיך יכונו בברכה זו שבתקיעות אלו לצאת בתקיעות שבתוך המוסף, ודו"ק.
ואחרי כל אלה תמוה הדבר למה אין נוהגין אצלנו מנהג ותיקין זה לישב בתקיעות שקודם המוספין לתכלית הכונה המבוארת, וגם לא נזכר מנהג זה בשו"ע, ואדרבה הם כתבו סתמא לתקוע מעומד, ואפשר לומר מפני שבדורות האחרונים שנתפשטו בדפוס באורי הדינים גם להמון העם, והכל יודעים שעיקר התקיעות הם אלה שבתוך המוסף ומכוונין לצאת בהם, וכיון שאין טעם מכריח לישב, לכן עושין המצוה כתקונה, כלומר בעמידה, כמבואר. .
(ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח) תרועה. כמה שיעור תרועה – כשלש יבבות זר"ל כשלשה כחות כל שהוא. , והתניא, שיעור תרועה כשלשה שברים חר"ל כג' כחות בהמשך מעט שהם תשעה כחות קצרים. אמר אביי, בהא פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהיה לכון, וכתיב (שופטים ה') ותיבב אם סיסרא, מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל טבאור הענין, כי מאן דס"ל כשלשה כחות כל שהוא ס"ל דהפי' יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זל"ז, ומ"ד כשיעור שלש שברים דהיינו בהמשך מעט ס"ל דיבבא ענינו גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, וזהו ענין יום תרועה, וא"כ הוי שיעור תרועה כשיעור שלש כחות ממושכים קצת או כשעור תשעה כחות קצרים כמו תרועה שלנו, מפני שכל כח ממושך אוצר בתוכו שלש כחות קצרות. –
והנה להלכה לא הכריעו בגמרא הפירוש של יבבא, וא"כ נשאר ספק בשיעור התרועה אם הוי כג' קולות וכל אחת בהמשך מעט כשברים שלנו או אם הוא תשעה קולות כתרועה שלנו, ולכן מבואר בגמרא שתיקן ר' אבהו בקסרי לתקוע ג' פעמים תשר"ת וג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת, ובזה יוצאים ידי הספיקות, ועיין באו"ח סי' תק"ץ ולא ראינו להאריך בדבר שנתבאר כל צרכו בספרי הפוסקים. .
(ר"ה ל"ג ב׳) יהיה לכם. תניא, ר' אלעזר אומר, שופר של עבודת כוכבים יששמשו בו לעבודת כוכבים או אפילו שהשתחוה לו עובד כוכבים. ושל עיר הנדחת כשר, ואע"פ דאסורי הנאה הם, יום תרועה יהיה לכם כתיב – מכל מקום יאויהיה רבויא הוא דמשמע בכל אופן שהוא, ולא כמו בשל אלה בלולב דפסולים משום דכתיב ולקחתם לכם ולא משל אסורי הנאה. והנה בגמ' שלנו ר"ה כ"ח א' איתא שוכר של עבודת כוכבים לא יתקע ואם תקע יצא, ושל עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא כתותי מכתת שעוריה [ר"ל משום דלשרפה קאי וכשרוף דמי, ושופר בעי שיעור כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן], וכן קיי"ל, וכפי הנראה לא ס"ל להבבלי הרבוי דיהיה שבירושלמי, דאל"ה היה מכשיר גם שופר של עיר הנדחת כמו בירושלמי, ומה שהכשיר בדיעבד בשופר של עבודת כוכבים י"ל דהוא ע"פ מ"ש ר"א כאן בירושלמי דבכלל אין שייך הנאה בקול, ורק לכתחלה מגונה הדבר, ויתיישב בזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג ה"ג משופר וז"ל, שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ואין בקול דין גזל, עכ"ל. וכתב על זה הראב"ד בהשגות וז"ל, ואפילו יהיה בו דין גזל יהיה לכם כתיב מ"מ, הכי איתא בירושלמי, עכ"ל. וטרחו כל המפרשים לתרץ דברי הרמב"ם למה באמת לא נקיט זה הטעם דיהיה לכם, יעו"ש, ולפי מש"כ הדבר פשוט מאוד, כיון דהגמרא שלנו לא ס"ל הרבוי הזה דיהיה, דאל"ה היה כשר של עיר הנדחת כמו דמכשיר הירושלמי מטעם זה, והרמב"ם כמובן פסק כהבבלי, וא"כ איך זה יקבע טעם שהבבלי מפורש לא ס"ל כן. –
ודע שבסמ"ג ובהגמי"י בפ"ג משופר כתבו דמצות תקיעת שופר היא מעומד דילפינן בגז"ש לכם לכם מעומר דכתיב וספרתם לכם (פ' אמור) ובעומר כתיב (פ' ראה) מהחל חרמש בקמה ודרשינן אל תקרא בקמה אלא בקומה, עכ"ל. וגם הרא"ש סוף פסחים הביא זה בלשון ברייתא, ובכ"מ פ"ז הכ"ג מתמידין כתב דספירה מעומד היא קבלה מרבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה, עכ"ל. ולפי"ז גם בשופר דילפינן מעומר ג"כ לא הוי אלא אסמכתא, ואם תקע מיושב יצא כמו בעומר. אך בכלל לא נמצאה ברייתא כזו בכל הברייתות שלפנינו, אמנם ידוע הוא דלפנינו חסרות ברייתות הרבה שהיו לפני הראשונים, ועיין בבאורי הגר"א ליו"ד סי' רפ"ו ס"ק י"ב. .
(ירושלמי סוכה פ"ג ה"א) ועשיתם עולה. א"ר יוסי, בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם, אמר להם הקב"ה לישראל, מכיון שנכנסתם לפני לדין בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאלו נבראתם בריה חדשה יבכלומר כאלו עשיתם עצמכם לפני עולה, ועיין בבבלי ר"ה ח' א' שקול וטרי הגמרא למצוא סמך להא דר"ה הוא יום הדין, יעו"ש. והנה בדרשה זו מבואר סמך לזה מלשון התורה. .
(ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח) ועשרון אחד. מכאן שלא היה במקדש אלא עשרון אחד יגבא לאפוקי מדעת ר' מאיר שהיה במקדש שתי עשרונות, אחד גדוש ואחד מחוק [הגדוש הוא שלא היה בו עשרון אלא א"כ גודשו, ומחוק הוא גדול כל כך עד גם כשלא היה מלא עד קצהו היה בו ג"כ עשרון] וטעמו בזה דהגדוש היה דרוש למדוד בו כל המנחות והמחוק למדוד חביתי כהן גדול, לפי שיש לחלקו בשני חצאי עשרון כמבואר בפ' צו, ואם היה גדוש אז כשהי' מטלטלו לחלוקתו היה מתפזר ע"ג קרקע. והנה אע"פ דר"מ מילתא בטעמא אמר י"ל דס"ל לחכמים דאין לחוש לפיזור מפני שהכהנים זריזין הן כמ"ש בכ"מ בגמרא. .
(מנחות פ"ז ב׳) ובעשור לחודש חזה. כל פסוק זה נתבאר לפנינו ס"פ אחרי (ט"ז כ"ט) ובפ׳ אמור (כ"ג כ"ח). שעיר עזים וגו'. תניא, רבי עקיבא אומר, עבודת היום קודמת לשעיר הנעשה בחוץ, שנאמר שעיר עזים אחד מלבד חטאת הכפורים ידר"ל ואע"פ שהשעיר הוא מן המוסף בכ"ז לא יכול להקדימו לעבודת היום, לפי שנאמר בו ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים, למדנו ששעיר חטאת הפנימי קדמו, ואח"כ אילו ואיל העם, וע"ע מענין זה לפנינו בפ' אמור. .
(יומא ע׳ ב׳) מלבד חטאת הכפורים. ידיעות הטומאה על מה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף טוכגון תינוק שנשבה בין העובדי כוכבים ולא שמע מעולם שהנוגע בשרץ נטמא אף שידע שנגע בשרץ ושנכנס למקדש ושאכל קודש ואחר שאכל או שנכנס נודע לו שהנוגע בשרץ טמא. שעיר הנעשה בחוץ ויוהכ"פ מכפר טזשעיר הנעשה בחוץ הוא שעיר מוסף של יוהכ"פ. והנה מה שאמר ויוהכ"פ מכפר לכאורה הוא מיותר, דהלא בזמן עשית השעיר מוסף של יוהכ"פ היום ממילא בא, ונראה ע"פ מ"ד ביומא פ"ה ב' שרק אז יוהכ"פ מכפר היכי שמכוין ויודע שהיום מכפר, ולכן אשמעינן זה כדי שיכוין זה הצריך לכפרה לכפרת היום. , שנאמר מלבד חטאת הכפורים על מה שזה מכפר זה מכפר, מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה אף החצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה יזשני שעירים נקרבים ביוהכ"פ, האחד זה שעלה עליו הגורל לה' מכניס דמו לזרוק לפני ולפנים והוא הנקרא פנימי, ועוד שעיר לקרבן מוסף שנזרק דמו במזבח החיצון ועל שם זה נקרא חיצון. והפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה כמבואר לפנינו בפ' אחרי (ט"ז ט"ז) ועיין מש"כ בפרשה הקודמת פ' ט"ו. .
(שבועות ב׳ א׳) וחגתם חג לה׳. בית הלל אומרים, מביאין שלמים ועולות ביו"ט וסומכים עליהם, דכתיב וחגותם חג לה' – כל דלה' יחדרשה זו כפולה בפ' בא בפ' כזה ושם בארנוהו. .
(ביצה י"ט א׳) ועשרון עשרון. תניא, א"ר יוסי, למה נקוד על ו' שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יו"ט הראשון של חג, שלא ימדוד לא בשל ג׳ לפר ולא בשל שנים לאיל יטר"ל לא בשל כלי המחזקת ג' עשרונים ושני עשרונים אלא שלשה עשרונים מיוחדים לפר ושני עשרונים מיוחדים לאיל. והנה הלשון ארוך קצת, דהול"ל בקיצור למה נקוד על ו' שבעשרון כמו דאמרינן בב"מ פ"ו א' למה נקוד על ו' שבאיו (פ' וירא), ול"ל לומר שבאמצע עשרון. ונראה דט"ס יש כאן וצ"ל שבאמצע ועשרון, ובא להורות דהכונה היא על הו' שבאמצע המלה ועשרון בין הר' והנו"ן, ולא על הו' שבתחלת התיבה, אך לפי"ז המלים,,של עשרון ראשון" הן מיותרות, ויעוין במס' סופרים פ"ו, וצ"ע. .
(מנחות פ"ז ב') ומנחתה ונסכיתם *). תניא, ריב"ב אומר, נאמר בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, ובשביעי כמשפטם, הרי מ׳ י' מ' [ר"ת] מים, מכאן רמז לנסיך המים מה"ת ככאן היה צריך לכתוב ונסכיה [הרי מ' יתירה], ובששי במקום ונסכיה היה צריך לכתוב ונסכה [יו"ד יתירה], ובשביעי במקום כמשפטם היה צריך לכתוב כמשפט, כמו ביתר הפסוקים [מ' יתירה], ור"ת כל היתירים – מים. [ורש"י לא פירש כ"ז].
וטעם מצות נסוך המים בחג מבואר בר"ה ט"ז א' מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה, ובסוכה נ' ב' קורא למצוה זו מצוה חשובה ובאה מששת ימי בראשית, ואינו מבואר שייכות מצוה זו לששת ימי בראשית, ואפשר לומר משום דבתשרי נברא העולם ואז גם זמן גשמים ואז מזכירין גבירות גשמים כנודע, וידוע במדרשים דבעת הבריאה היה העולם כולו צף במים ולכן נוסכים מים בחג בשיר והלל לה' כדי שיתברכו גשמי השנה שירדו בעתם וכתקונם כמו שהטביע הקב"ה בעת בריאת העולם כמש"כ יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים [העליונים] למים [התחתונים], וגם שלא ירדו בזעף שהוא סימן קללה כמבואר בתענית כ"ג א', ולא ישטפו ולא יחסרו.
ועל פי זה אפשר לומר [ע"ד דרש ואסמכתא] רמז בתוך עיקר רמז זה שאמר רמז לנסוך המים מה"ת נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם הרי מ' י' מ' ר"ת מים, ואינו מבואר למה נרמז זה דוקא בשני ובששי ובשביעי, אך לפי מש"כ שענין נסוך המים בכלל בא לתכלית ירידת הגשמים בטבע שחקק בעת בריאת העולם, ולכי תידוק הנה טבע שטבע הקב"ה בעת הבריאה בסדר בריאת המים מבואר בפרשת הבריאה ר"פ בראשית בפסוק שני וששי ושביעי, וע"פ מש"כ הרמז כאן מכוון לפי ענינו, ודו"ק. –
ועיין במס' שבת ק"ג ב' דיליף מדרשה זו שאם כתב בס"ת מ"ם סתומה במקום מ"ם פתוחה כשר, שהרי כאן דריש מלת מים משני ממי"ן סתומין, ורצה ללמוד שם גם לענין סתום ועשאו פתוח דכשר, ודחי זה, יעו"ש. ואין להאריך כאן. .
(תענית ב' ב׳) ומנחתם ונסכיהם. ת"ר, עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן, יכול לא יהא חייב באחריות נסכיהן ואע"פ שקרב הזבח, ת"ל ומנחתם ונסכיהם [אפילו] למחר כאאינו מבואר מניין מוכח זה, ועיין תוס' מנחות מ"ד ב' שטרחו בזה, ויתכן דסמיך אסוף הפסוק כמשפט דמשמעו שלא ישונה ממשפטו ואפילו לאחר זמנו, וכמו דדרשינן כהאי גונא ביומא ע"ג ב' אע"פ שגזירת נביא חוזרת אבל גזירת אורים ותומים אינה חוזרת משום דכתיב במשפט האורים, והיינו משום דלשון משפט מורה על תוקף הדבר בהחלט ובלא ישונה. –
גם אפשר לומר דדריש מדשינה הכתוב לכתוב שתי פעמים מנחתם בלא ו' החבור (בפ' כ"ד ול"ז) משמע שאפשר להביאם ביחוד וממילא אינם תלויים בזמנו ככל הקרבנות, ולפי"ז צריך להגיה בגמרא מנחתם במקום ומנחתם, ודריש כאן מאחד אפילו למחר, ובגמרא דריש עוד מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, אבל לא קיי"ל כן, אלא רק מנחת נסכים הבאה בפני עצמה מקדישין אפילו בלילה, אבל נסכים שעם הקרבן אין נקרבין אלא ביום כהקרבן עצמו כפי שיתבאר בסמוך פ' ל"ט, ועיין מש"כ בענין זה בפ' אמור. .
(תמורה י"ד א׳) מנחתה ונסכיה. תניא, ר׳ עקיבא אומר, נאמר בששי ונסכיה, בשני נסוכין הכתוב מדבר, אחד נסוך המים ואחד נסוך היין כבבגמרא מפרש דר"ע ס"ל ג"כ כדרשת ר' יהודה בן בתירא לעיל בפ' י"ח מרמז ר"ת מים, יעו"ש. ורק אינו מסתפק בהרמז לבד, ולכן דריש מלשון ונסכיה שני ניסוכים, וטעם הדיוק משום דבשאר הימים כתיב ונסכה, והרמז מר"ת מים בא להורות שנסוך אחד הוא מים ולא שניהם יין, ועיין מש"כ בכלל דרשה זו לעיל פ' י"ח אות כ'. .
(תענית ב׳ ב׳) ביום השמיני עצרת. א"ר יוחנן, אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח כגקאי על ברכת שהחיינו, ועיקר הטעם הוא משום דשמיני של חג הסוכות הוא רגל בפני עצמו, משא"כ בשביעי של פסח שהוא מכלל חג המצות, והאמוראים בסמוך מסמכי זה אקראי. , מאי טעמא, רב פפא אמר תנא כתיב פר התם כתיב פרים כדכל ימי החג קריבין פרים הרבה ומתמעטים והולכים אחד ליום עד יום השביעי שקריבים פרים שבעה ובשמיני פר אחד לבדו, ומוכח מזה שיום השמיני אינו מסדר שאר הימים, דאל"ה היה לו להקריב בו ששה אלא רגל בפני עצמו הוא. , רב נחמן בר יצחק אמר, הכא כתיב ביום התם כתיב וביום כהכל ימי החג כתיב בהו וביום בו' החבור, וביום השני וביום השלישי וכו', אבל בשמיני כתיב ביום השמיני, הרי שחלקו הכתוב מהן ולא עשאו נוסף והמשך לראשונים. , רב אשי אמר, הכא כתיב כמשפט התם כתיב כמשפטם כובכל הימים כתיב במספרם כמשפט ובשביעי כתיב במספרם כמשפטם, לפי שהוא סוף הרגל וגמר החג, לומר לך זהו משפטם של שבעת הימים, ובקרבנות שמיני במספרם כמשפט, עשאן משפט חלוק לעצמן, ומהאי טעמא מזכירין אותו בתפלה בשמו המיוחד שמיני העצרת, וגם לכמה ענינים נחשב כרגל מיוחד לבד לענין תשלומין דראשון כפי שיתבאר בדרשה הבאה. –
והנה בכל התירוצים לא יתיישב יפה הלשון הכא והתם, כי לפי משמעות לשון הכא והתם מוסב על שמיני של חג ועל שביעי של פסח, ובאמת המובן בכאן התם בשבעת הימים של חג עצמו, ומצאתי שבנוסחא ש"ס כת"י הגירסא בכולהו כתיב וכו' ובהאי כתיב וכו', והפי' בכולהו – בכל ימי החג, ובהאי – הפי' ביום השמיני, והיא גירסא יפה ומכוונה מאוד. .
(סוכה מ"ז א׳) ביום השמיני עצרת. מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג כזר"ל אם לא הביא ביו"ט ראשון עולתו ושלמיו של יו"ט חוגג והולך כל משך היו"ט ואפילו בשמיני עצרת, דאף שהוא רגל בפני עצמו כפי שנתבאר בדרשה הקודמת, אפ"ה תשלומין דראשון הוא מגזה"כ וכדמפרש, וכן עצרת אף דהוא רק יום אחד אפ"ה יכול להקריב כל שבעה. , מנה"מ, א"ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק, נאמר עצרת בשביעי של פסח (פ׳ ראה) ונאמר עצרת בשמיני של חג, מה להלן לתשלומין אף כאן לתשלומין כחכי שביעי של פסח בודאי אינו רגל בפני עצמו ורק המשך יום הראשון כמבואר בדרשה הקודמת ולפנינו בפ' בא. .
(חגיגה ט׳ א׳) עצרת תהיה לכם. תניא, כתוב אחד אומר (פ׳ ראה) עצרת לה׳ אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד, א"ר יהושע, חלקהו – חציו לה׳ וחציו לכם כטחציו לתורה ולתפלה וחציו להנאות גופניות, ודעת חד מ"ד או כולו לה' או כולו לכם, וקיי"ל כמ"ד שהעתקנו דבריו. ועוד כתבנו בארוכה בענין זה בפ' אמור בפסוק וביום השביעי וגו' שבת הוא לה' (כ"ג ג'). .
(פסחים ס"ח ב׳) אלה תעשו וגו׳. כי אתא רב דימי אמר, אלה תעשו לה׳ במועדיכם, אלו חובות הבאות חובה ברגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם, למד על נדרים ונדבות שקרבים בחולו של מועד לפשוט דאיירי בנדרים ונדבות שנדר ברגל, דאי באלה שנדר קודם הרגל ידעינן דחייב להביא ברגל משום דכתיב (פ' תצא) כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כמבואר בריש מס' ר"ה ולפנינו בפ' תצא שם דקאי על זמן הרגל הקרוב. אמנם בכלל צ"ע ל"ל דרשה זו להיתר הקרבה בחוש"מ, דהא לפי מה דאיתא בביצה י"ט ב' דכו"ע לא פליגי דשרי להביא בחוש"מ משום דהשתא סלותי מסלתינן [לוקטין עצים מן המחובר] בחולו של מועד, נדרים ונדבות מבעי, א"כ גם מצד הסברא לבד ידעינן זה, וי"ל דאיירי כגון שיש לו די בשר ליו"ט לבד אלה, וא"כ אין זה לצורך המועד כלל. –
ועיין עוד בביצה כ' ב', אמר רב הונא, לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין לא תימא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בהו גזירה שמא ישהא [ליו"ט שיהא לו בשר מצוי ברגל] אלא אפילו מדאורייתא לא חזי וכו', ולפי המבואר בדרשה שלפנינו היה אפשר לו בפשיטות להוכיח דאין הטעם משום גזירה שמא ישהא, דמה תקנה היא שלא יקריבו ביו"ט הא כיון דחזי לחוה"מ, א"כ אכתי איכא חששא שמא ישהא לחוה"מ, ויש להאריך בזה, ואכ"מ. .
(תמורה י"ד ב׳) אלה תעשו וגו'. יכול רשות, ת"ל אלה תעשו, אלה – קבען חובה שיהיו כולן קרבין ברגל לאר"ל כי פעם אחת כבר כתיב היתר הקרבת נדרים ונדבות במועד, והוא בפ' אמור בפ' אלה מועדי ה' וגו' להקריב אשה וגו' ומלבד כל נדריכם וגו', אך משם הו"א דהוא רק רשות אשמעינן כאן שחובה הם שאם נדר להקריב ברגל מחויב להקריבן ברגל, דאם גם כאן מורה על רשות ל"ל דכתב זה שתי פעמים. , יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר, ת"ל במועדיכם, אינו עובר משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לבנראה הטעם משום דהפסוק הזה מוסב על כל מועדי השנה המנויים בפרשה. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) במועדיכם. במועדיכם ואפילו בשבת ואפילו בטומאה לגענין דחית שבת ילפינן בפסח ותמיד מדכתיב בהם במועדו (פ' בהעלותך ופרשה זו), וכאן יליף לכל קרבנות צבור שקבוע להם זמן לאפוקי עולת ראיה ושלמי חגיגה לפי שאין להם זמן קבוע שאם לא יקריב היום יקריב למחר כמבואר לעיל בפ' ל"ה, ועיין מש"כ בענין זה בס"פ אמור (כ"ג מ"ד). .
(פסחים ע"ז א׳) במועדיכם. הוקשו כל המועדים זה לזה שמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו לדעיין מש"כ בפרשה הקודמת פ' ט"ו בענין קרבן ר"ח בדרשה לחטאת לה' אות מ"ז וצרף לכאן. .
(ר"ה ד׳ ב׳) לבד מנדריכם ונדבתיכם. אלו נדרים ונדבות שנודר ברגל שיביאם ברגל להכמש"כ בדרשה לעיל אלה תעשו מירושלמי ר"ה, ואי אפשר לומר דקאי על נדרים ונדבות שקודם הרגל שצריך להביאם ברגל, משום דעל זה נאמר פסוק מיוחד (פ' תצא) כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, וקאי על זמן הרגל כפי שיתבאר שם אי"ה. [ספרי]. לעלתיכם. מלמד ששנים מתנדבים עולה אחת לווכן דרשינן בסמוך לענין שלמים, ופשוט דהיינו בקרבנות נדבה, אבל בקרבנות חובה לא שייך שותפות כיון דכל אחד צריך כפרה שלמה וכמ"ש בב"ק מ' א לענין תשלומי כופר אי כופרא כפרה צריך לשלם כופר שלם ולא חצי כופר משום דאין כפרה לחצאין, וע"ע מש"כ השייך לענין דרשה זו בפ' ויקרא בפסוק ונפש כי תקריב קרבן מנחה (ב' א'). .
(מנחות ק"ד ב׳) לעלתיכם. במה הכתוב מדבר, אם בעולת נדר הרי כבר אמור נדריכם, ואם בעולת נדבה הרי כבר אמור נדבותיכם, הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע לזי"ל הטעם בזה משום דזה הוי כמו חובות חובה ברגל כמבואר לעיל, משום דבלא זה אי אפשר להטהר, ומצוה להיות טהור ברגל כמבואר בר"ה י"ז ב' ולפנינו בפ' שמיני בפסוק ובנבלתם לא תגעו. .
(תמורה י"ד ב׳) ולמנחתיכם. במה הכתוב מדבר, אם במנחת נדר הרי כבר אמור נדריכם, ואם בעולת נדבה הרי כבר אמור נדבותיכם, הא אינו מדבר אלא במנחת סוטה ובמנחת קנאות לחהנה מנחת סוטה ומנחת קנאות אחת היא, כנודע כי על שם הקנוי נקראת מנחת קנאות, ולכן נראה דט"ס הוא וצ"ל מנחת חוטא ומנחת קנאות. .
(שם שם) ולנסכיכם. יתיב ר׳ ירמיה וקאמר משמיה דר׳ יהושע בן לוי, מניין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קרבין אלא ביום, ת"ל ולנסכיכם ולשלמיכם, מה שלמים ביום אף נסכים ביום לטכי הנסכים הבאים עם הקרבן הם טפלים לקרבן, ודין הקרבן שאינו בא אלא ביום משום דכתיב ס"פ צו ביום צותו כמבואר שם, ולכן ממילא גם הנסכים אין באים אלא ביום, ולפי"ז קיי"ל דנסכים הבאים בפני עצמן קרבים ביום. .
(שם שם) ולשלמיכם. מלמד ששנים מתנדבין שלמים אחת מעיין משכ"ל אות ל"ו וצרף לכאן. .
(מנחות ק"ד ב׳) ולשלמיכם. לרבות שלמי נזיר מאדאי שלמי נדבה הרי כבר אמור נדבותיכם, ואי משום ההיקש נסכים לשלמים כמבואר בדרשה הקודמת היה די לכתוב ולשלמים. י .
(תמורה י"ד ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך